בשנת 1978 יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניסה להרוג אותה ועשתה את הסרט ״המחבל שלי״, שבמידה רבה שחרר אותה מהטראומה והתווה לה דרך של פיוס במקום אלימות. יולי, שיצרה מאז סדרה של סרטים העוסקים במורכבות הקשה של החיים בארץ, נפגשה איתי לשיחה ממש עכשיו, כשהכאב והזעם שמסביב כמעט שאינם מאפשרים לשמוע קולות כמו שלה. שוחחנו גם על כך, אבל התחלנו בילדות שלה, בשכונת צהלה, ובחבר האהוב שלה גורי שרון שנהרג בגיל 11 בלבד מפליטת כדור.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם יעל מירון כנעני Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠