בפתח הספר ״תרגילים בפרידה״ כותבת תמר פייקס שכשאמא שלה, ארנונה, נטתה למות זה היה, בקונטקס המשפחתי המיוחד שלהן, נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. זה משום שאביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים רק שבועות ספורים לפני שהיא נולדה, ובשנים שלאחר מכן מתו גם שני אחיה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אמה, והכתיבה הייתה במידה רבה הזדמנות להיערך, להיפרד לשם שינוי פרידה מסודרת וגם להיות נושאת כלים, לשאת עליה חלק מהסבל שאימא שלה נשאה בחייה. היא גם קנתה מצלמת וידיאו והחלה לצלם, ואימא שלה, הקשוחה, שיתפה פתאום פעולה. ״הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר״, כותבת תמר בספרה, ״רציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב״. השיחה שלנו התקיימה בסטודיו לקרמיקה של תמר, בירושלים, שגם בו – אחרי הספר שכתבה, אחרי הסרט, אחרי טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי שיזמה ובו היא ואחרים עומדים על הראש כשנשמעת הצפירה – תמר עובדת על תערוכה שמנסה לעשות סדר בסיפור המשפחתי. ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם אורן נאמן. Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠